לתמיד נשארת חייל בן עשרים

אני זוכר את היום שבו התגייסתי
זה היה ימים ספורים אחרי
שסיימתי את י"ב.
אז אמילי הייתה רק בת שנתיים.
ואני הייתי נער בן 18.

בלי הודעה מוקדמת,
עזבתי את הבית,
עזבתי את כל החברים,
לבשתי מדי זית.

אני זוכר את כל הימים
שהיינו בשטח,
היינו רק סופרים את הימים
כשנחזור בחזרה לבית.
לזרועות של המשפחה,
לאוכל של אימא.

ואז בלי הודעה מוקדמת,
פרצה מלחמה.
נלחמנו ימים ולילות,
אך בשיחות המעטות
שהיו לי עם הבית
תמיד הייתי אומר:
"אימא, הכל בסדר.
את יודעת שהתקשורת תמיד מגזימה.."

ואז הגיע היום,
שבו איבדתי את חיי.
הכל היה עניין של שניות.
נפגעתי ואיבדתי את ידי מירי טיל
ובלי היסוס הסתערתי לעבר
העמדה של האויב
למען חבריי.
באותם יום הייתי אמור לחגוג 20.

עברו מאז שמונה שנים.
כיום, אמילי כבר בת 10
ולמרות חלוף השנים
אני נשארתי נער בן עשרים.

מוקדש לזכרם של כל הנופלים
במלחמות ישראל.
יהיה זכרם ברוך.