אבא שלעולם לא היה קיים

תמיד חשבתי שיבוא יום והכל ישתנה.
כבר אז כשהייתי רק בת שמונה
הבנתי שאין תקווה בך.
מאז שהייתי קטנה,
המחזות של הלילות השיכורים
שלך היו חוזרים מידי שבוע
בלילה.
היית בא שיכור ומתחיל
לצרוח ולקלל לכל עבר,
לא היה לך סינון.
הקללות הכי נוראיות
שילד יכול לשמוע.
"אתה יצור, למה נולדת?"
וגם אם פתאום היה נראה
שיש שינוי קטן בך..
תמיד היית חוזר לאותם ההרגלים.
מעולם לא כיבדת אותי,
מגיל קטן למדתי הכל לבד.
אתה רק היית חוזר הביתה,
וצורח, צורח לכל עבר
ומרים ידיים.
אני בחיים לא אשכח את הלילה
כשאימא הייתה בהיריון
גרמת לה מרוב פחד
שתפגע בה ובעובר,
 להתחבא מתחת לשולחן.

ואתה,
שצריך להראות לי דמות אבהית.
אתה זה שאני צריכה להתגאות בו.
שארגיש שאם אי פעם מישהו יעז
לפגוע בי, אני אדע לאן לברוח
ואל מי לפנות לעזרה..
אבל אף פעם לא היית שם.

תמיד ראיתי את האבות של
חברות שלי,
שנלחם בשבילהן,
דמות גברית בבית.

אבל אתה היית סמרטוט
וסמרטוט תשאר.
לעולם לא ראיתי בך דמות אבהית.
כבר יצא לי להגיד לך
את זה, גם בגיל קטן
וגם עכשיו..

לעולם לא היה לי אבא.