עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חיילת משוחררת בת 20,
אחת שאוהבת ומעריכה את החיים
אבל בין לבין לפעמים נופלת ומאבדת את הדרך והאמונה.
באמצעות הכתיבה מנסה לאזן את עצמי ולעלות את עצמי בחזרה אל מסלול החיים המטורף.
חברים
שאריות של החייםאיירוThe Cheshire Catnothingmanme-***Cassidy Drake
Daniel .
מישהו שיקשיב

-אני לא חושבת שאתה האדם שיוכל לרפא אותי ממה שפגוע בי, אבל אולי, בשלב הזה של חיי, אני לא כל כך זקוקה לרופא, אלא למישהו עם פצע דומה?

©danilove.bloger.co.il/110301/#commentid304257
האימייל שלי, תמיד פה
human000@walla.com

מחשבות בכל מיני צורות

10/03/2014 11:49
sunshine
מחשבות, אימא, מלחמה, נשמה, אמונה, אמת

אז מאיפה בכלל להתחיל?

המחשבה התמידית על החיים,
לאן כדאי ללכת ולאן כל אחת מהדרכים מובילה?
למקום טוב שבו אדם יכול להרגיש בטוח,שליו ואהוב
או שההפך הוא הנכון..
ההרגשה הזאת של מלחמה תמידית..
המלחמה האישית שלך עם עצמך.
שברוב הפעמים אתה לא מוותר לעצמך,
אבל פתאום מופיע הספק הזה..
ההרגשה שכבר אין לך כוח לכלום
נמאס לך להחזיק את כל העולם על הכתפיים שלך..
גם אתה רוצה שמישהו יחזק אותך
יקשיב לך,
יהיה שם בשבילך..
ושהוא יהיה שם לא מאינטרס אלא ממקום אמיתי,
שבאמת אכפת לו ממך.
הבן אדם הזה, שישאר לצידך בכל מצב
לא משנה עד כמה שהתקופה קשה,
הוא ישאר שם למענך ויחזק אותך,
ויאהב אותך בדיוק כפי שאתה.

הרי במצבים כאלו אנחנו מכירים את האנשים שסביבנו הכי טוב..
דווקא בנקודת הקושי הזאת,
שם נמדדת החברות.
החברות הזאת שככ התלהבת ממנה..
שחשבת שתחזיק שנים..
ובדיבור הרציני הראשון.. כשאתה מנסה לעזור לבן אדם
בלפתוח לו את העיניים.. לתת לו את הפוש הזה לפני שהוא
מדרדר למטה.. בסוף אתה חוטף כדור אש לעברך..
ואתה לא מתייאש.. אתה מנסה שוב..
ושוב פעם חוטף כדור אש.. הפעם הכדור יותר ממוקד.
הכדור הזה שפוגע בנקודה הרגישה שלך,
במקום החלש שבו אתה נשבר.
ואז אתה מחליט לוותר על בן אדם.. כי כמה אפשר לספוג?
כמה אפשר לנסות ולעזור..
אבל אתה עוזב לא בלב שלם.. ואז אתה מחליט להמשיך ללכת.
פיזית אתה יכול ללכת, האומנם עזבת? הרי המחשבות נשארו בדיוק
באותו המקום שבו ויתרת..
ויתרת לא רק על חבר.. ויתרת על עצמך.
הרי עלינו לזכור שבכל בן אדם שאנחנו מכירים, אנחנו משאירים
חלק קטן מאיתנו אצלו בלב..וכשאנחנו עוזבים אנחנו מרגישים את החוסר..
החוסר שבחלק ההוא.. שחיבר אותנו לבן אדם.. הגעגוע הזה..

לפעמים אנחנו ככ כועסים על בן אדם שהוא מוותר לעצמו..
מתוך פחד, חוסר אמון בעצמו, היסוס וכל רגש שפשוט מוריד ממך.
השיחה עם אימא אתמול.. אם אפשר לקרוא לזה ככה..
כל מה שאמרתי לה.. על זה שהכל ניהיה אחרת.. לא כמו פעם.
אין אווירה משפחתית, כל אחד דואג לעצמו.
הבן אדם שתפסתי ממנו.. הדמות החזקה שלא מוותרת לעצמה למרות כל מה שאנשים אומריםלה.
שנלחמת בשביל הילדים שלה, בשביל המטרות שלה. פתאום לאט לאט נשברת.
נותנת לאותם הקשיים לגרום לה להיות קטנה.. ובמקום להתמודד איתם היא מסתגרת בתוךקופסאת מחשב.
בריחה מהמציאות.. ואז המקום הבטוח שהיה לך פעם.. מתפוגג..
אתה מרגיש את הרוח הקרירה הזאת שנכנסת עמוק לתוך גופך ומשתקת אותך.
ופתאום אתה מתחיל להבין שאתה נמצא לבד.
לבד בכל הדבר הזה שנקרא "חיים".
ואתה מתחיל להילחם בכל מה שבה בדרך..לא מוותר.
עובר שלב אחד, עובר עוד שלב.. כולם מתרשמים ואומרים עד כמה אתה חזק ואיך ששום דברלא עוצר בעדך. אבל מה שהם לא יודעים, זה על כל הלילות חסרות שינה, על המחשבות הנוראיותהאלה שאוכלות אותך מבפנים.. המחשבות שאתה מנסה להיפטר מהן בכל הכוח אך מפעם לפעםהן תופסות יותר כוח וחלל בתוך גופך עד שהן תופסות פיקוד עלייך.
ואתה לא יכול להתנגד אליהן.. אתה נלחם בכוחות האחרונים שלך.. מנסה.. מנסה.. מ נ סה . . .
ומוותר.
כי אין טעם.

הדברים שאמרתי לאימא בנוגע לזה שהיא השתנתה ושהיא לא אימא שהייתה פעם.. שחסר ליאותו הרגש של האכפתיות והדאגה.. כשהיא ישר צעקה:"מה אני אימא לא מספיק טובה?מה אני לא עושה מספיק בשבילכן?" . את נותנת המון מעצמך אבל הדבר שאניהכי  זקוקה לו זאת הכתף התומכת הזאת.. הגבשאני יכולה להישען עליו.. החיבוק הזה שיחבק אותי ויתן את ההרגשה שאני הכי בטוחהבעולם, ששום דבר לא יפגע בי. שאני ארגיש מוגנת.
כי כרגע אני מרגישה שאני לבד בכל המערכה הזאת, לבד בכל הדרך הלא קלה הזאת.
ובערב, אחותי באה ואומרת שאימא סיפרה לה על כל מה שאמרתי לה אז כנראה שגם היאמבינה שמשהו לא בסדר.. ואז היא שאלה את אחותי אם היא גם מרגישה ככה.. ואחותי כמותמיד שתקה. שאלתי אותה:" למה לא אמרת דבר? את לא מרגישה ככה?".. והיאענתה, שהיא אכן מרגישה כך אבל היא מעדיפה לשתוק.
ואז אימא שמעה שאני מדברת איתה וחשבה שאני מטיפה לה מוסר.. אמרתי לה שאני סתםמדברת איתה ואימא לא האמינה.. ואמרתי לאחותי.. תדברי, תגידי משהו.. והיא אמרהבלחש.." כן, היא סתם מדברת איתי" חזרתי ואמרתי:" תגידי שוב שהיאתשמע.." והיא שוב פעם לחשה..
אבל היא לא שמעה אותה.. וכשביקשתי ממנה לחזור בפעם השלישית היא אמרה שהיא לא רוצה.
לא רוצה להתמודד, מפחדת שישמעו אותה, מפחדת שגם היא תחטוף כדור אש.
עדיף לשתוק. עדיף לשמור הכל בבטן. כל הרגשות. כל התחושות לשמור הכל עמוק עמוקבנשמה.
באותו הרגע, ככ התאכזבתי ממנה.. באמת שנפגעתי לראות שהיא מפחדת להתמודד.
נותנת לפחד לנצח.

אני מבינה, שכל אחד ודרך התמודדות שלו.. אחותי מעדיפה לצייר ולשיר וככה היא משחררתאת כל הרגשות שהיא מחביאה במעמקי נשמתה.
אני.. אני מעדיפה לרוץ.. לרוץ ככ מהר שהמחשבות יתנדפו ברוח הקרה כאילו לא היו.
לרוץ, שאף אחד לא ישיג אותי, הרגשה של שחרור, ההרגשה של הלבד.

לפני כמה ימים היה לי ריב עם חברה, שגם היא מוותרת לעצמה.
מעדיפה לשתוק ולא להתמודד.. ואם היא כבר מוציאה קול ומביעה דעה אז זה הכי בזהירותשיש מבלי שירגישו אותה. וזה הורג אותי כי הרי היא מגיעה לה לקבל יותר ממה שהיאמקבלת רק אם היא תעמוד על שלה.
ואז היא אמרה לי את המשפט הבא:" לנה, את חושבת שכולם כמוך? שנלחמים בשבילדברים? שלא מפחדים לדבר? אז לא.. לא כולם כמוך. אנשים שונים אחד מהשני. שונים בדרךהתמודדויות שלהם."
חלק יעדיפו לשתוק ולקבל את המציאות כפי שהיא, בתקווה שיום אחד יבוא השינוי המיוחלוחלק פשוט באים ונלחמים למען השינוי שהם רוצים, הם לא סומכים על אף אחד חוץ מעלעצמם!
הפתיע אותי לשמוע שהיא חושבת שאני בן אדם חזק, ולא רק היא חושבת ככה.
והבן אדם היחיד שלא חושב ככה, זאת אני.
Daniel .
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
אפיסת כוחות

אתה סוגר את עינייך,
וכמו תמיד מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר.
אבל הפעם זה פשוט פלא מספיק..
שירים שחודרים עמוק